Jibo הוצג ב-2014 כ"רובוט החברתי הראשון", והיה מעין שילוב של רמקול חכם עם צורה של פנים וגוף, כאשר הפנים הם מסך מגע ובינם לבין הבסיס העגול, צירים חשמליים המאפשרים למכשיר לזוז במעגלים כדי לדמות תנועות. הודעת הפרידה שלו אף לוותה ב"ריקוד" – סיבוב של הגוף והפנים בליווי מוזיקה קלילה.

סרטונים המתעדים את הודעות הפרידה של הרובוטים נפוצו עד מהרה ברשתות החברתיות, ובעלי הרובוטים החלו לנסות להבין מה בדיוק יוכלו לעשות עם המכשיר היקר, שנמכר בזמנו בפרויקט מימון המון באתר Indiegogo תמורת 750 דולר ליחידה ולאחר מכן במחיר של כמעט 900 דולר ליחידה. הוא היה אמור להיות מעין שילוב של בן שיחה מעניין, מזכירה ומכשיר בידור לילדים – אך עתה ככל הנראה יהיה מסוגל לכל היותר לשמש כמסך מגע מדבר עם אפליקציות בסיסיות כמו מחשבון וצילום.

הסיבה לכך שיצרנית ה-Jibo "הורגת" אותו היא שאזל לה הכסף – כל 3.6 מיליוני הדולרים שגייסה מיותר מ-2,600 הרוכשים ב-Indiegogo וכ-73 מיליון דולרים נוספים שגייסה מקרנות הון סיכון. בשנה שעברה נמכרו נכסי החברה לקרן הון סיכון אחרת, והחברה עתה נסגרה. האתר שלה לא עודכן כבר כמעט שנה, ולפי דיווחים שונים גם את הודעת הפרידה יצרו העובדים לשעבר בזמנם הפנוי.

ג'יבו אינו המקרה הראשון של מכשיר שרוכשיו מוצאים את עצמם יום אחד בלי יכולת להשתמש בו, למרות ששילמו על הזכות הזו ממיטב כספם: דוגמה בולטת היא חברת Revolv, שהיתה אחת מחלוצות הבית החכם והשיקה מרכזת לשליטה על מכשירים מחוברים כבר ב-2013. שנה לאחר מכן היא נרכשה על ידי גוגל, וכעבור שנה וחצי הודיעה ענקית האינטרנט כי העבירה את כל עובדי Revolv לעבוד בחברת הבית החכם השנייה שלה, Nest, וכי המכשיר של Revolv, שמחירו היה יותר מ-200 דולר, פשוט יפסיק לעבוד במאי 2016 ויהפוך ללא יותר מקישוט מוזר לבית.

חברות נוספות מתחום הבית החכם שהשאירו את הרוכשים עם מכשירים שלא עושים כלום כללו את Emberlight, שייצרה מתאם לבתי נורה שהופך כל נורה לחכמה ונסגרה בסוף 2017, וחברת מצלמות האבטחה Lighthouse.

דוגמה אחרת באה מתחום התיירות: חברת המזוודות החכמות Bluesmart הודיעה בשנה שעברה על סגירת פעילותה בעקבות נהלים חדשים של חברות התעופה שמנעו העלאה של מזוודותיה למטוסים. החברה אפילו לא טרחה לספק תאריך מדויק בו יפסיקו שירותיה, שכללו איתור של המזוודות מרחוק, והסתפקה בלציין שהאפליקציה והשירותים ימשיכו לעבוד "במשך מספר חודשים מהיום".

אבל לא רק חברות שנסגרות משאירות את הרוכשים עם חתיכות פלסטיק דוממות: לפני כשנתיים החזירה סוני לחיים את סדרת חיות המחמד הרובוטיות שלה, aibo, שהיתה להיט היסטרי בין סוף שנות ה-90 לאמצע העשור הקודם. אלא שכדי למנוע מרוכשים לפרוץ לתוכנה של הכלבים הרובוטיים ולהוסיף להם תכונות שהחברה לא נתנה להן את אישורה, כפי שקרה עם הסדרה המקורית, הוסיפה החברה לתג המחיר שלהם – 1,700 דולר – גם מנוי במחיר 26 דולר לחודש, שלפי הניסוח באתר החברה, בלעדיו הרובוט לא יעבוד, או יעבוד באופן חלקי בלבד.

את התהייה הפילוסופית האם לגיטימי למכור לאנשים מוצרים ואז "להרוג" אותם מרחוק יום אחד ניסח בזמנו היזם ארלו גילברט בפוסט זועם בעקבות הכיבוי מרחוק של מרכזות Revolv. "כאשר תוכנה וחומרה מחוברות, האם פירושה של אחריות הוא הפסקת התמיכה (כלומר תיקונים) בחומרה, או שמא פירושה הוא שהיצרנית יכולה לכבות את המכשיר בלי לשאת בתוצאות (כלומר להחזיר כסף ללקוחות)?", הוא כתב באתר הבלוגים Medium.

"הצעד הזה של גוגל מעלה דאגות רבות לגבי מוצרי חומרה אחרים של גוגל", הוא המשיך. "אם הם יפסיקו לתמוך באנדרואיד, האם הם יחליטו שביום שלאחר פקיעת האחריות הסופית הטלפון שלך ייכבה? מה עם גלאי השריפות והעשן של Nest? ומה עם (מצלמת האבטחה) DropCam? האם גוגל תסכן את המשפחה שלך בנקודה כלשהיא?

"דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם רכשתם מחשב של Dell, ואז החברה הודיעה לכם שעם פקיעת האחריות המחשב יפסיק לעבוד. דמיינו שאפל היתה מכריזה על מדיניות חדשה במסגרתה (...) הם יכבו לכם את האייפון 12 חודשים לאחר הרכישה. האם עידן האינטרנט של הדברים מביא אל קיצו את המושג 'בעלות'? האם אנו קונים חומרה זמנית במכוון? כך זה מרגיש", הוא סיים.

אבל בניגוד לנקודת המבט הפסימית של גילברט, רוב החברות לא מוכרות בכוונה חומרה שתפסיק לעבוד ברגע שירצו. להיפך: הן רוצות שהחומרה תשרת אותנו היטב ולאורך מספיק זמן, כדי שכשיגיע זמנה לתרום את גופה למדע המחזור נבחר לרכוש שוב מוצר מאותה סדרה, או לפחות מאותה יצרנית. הדרך המרכזית להימנע ממקרים שכאלה הוא לבחור מוצרים של חברות גדולות וותיקות יחסית, שלא עומדות להיעלם פתאום ושההיסטוריה מראה שמוצריהן נהנים מתמיכה למשך שנים.